החלטה בתיק רע"א 20873-07-13

זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (השופט זיאד סאלח) מיום 2.6.13 בערעור על החלטת הרשמת דנה עופר מיום 14.10.12, לפיה נדחה הערעור על ההחלטה לבטל את פסק הדין, בכפוף להכפלת סכומי הערבויות וההוצאות. המשיבים, שהם יורשי המנוח המשיבים, מתנגדים לבקשה.

הצדדים נדרשו להתייחס לאפשרות שבית המשפט יפעיל את סמכותו לפי תקנה 410 וידון בבקשה כבערעור, ולא הגישו שום התייחסות לכך.

מדובר בערעור שני, דהיינו גלגול שלישי של ההליכים בין הצדדים. על פי הדין, במקרה זה לא תינתן רשות ערעור, כאשר בקשת רשות הערעור מבוססת כל כולה על נסיבותיו המיוחדות של המקרה, ואינה מעוררת שאלה בעלת השלכה חוקתית, ציבורית או משפטית, החורגת מתחום הבקשה (ראו: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123 1982)).

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה שהבקשה מצדיקה דיון בבקשה כבערעור, וקבלת הערעור. אפרט את נימוקי.

ראשית, אני דוחה את טענות המשיבים כי החברה המבקשת היא חדלת פירעון. הדבר לא הוכח. גם אם היה מוכח, לא היתה לכך כל משמעות, שכן חברה חדלת פירעון רשאית לתבוע ולהיתבע, ואם היא זכאית לתשלום, היא רשאית לגבותו. חברה חדלת פירעון צפויה לתביעת פירוק, אבל אפילו לא נטען שהחברה פורקה. גם לעובדה שהחברה חייבת סכומי אגרות לרשם החברות אין משמעות להליכים שבפני. אכן, חוב אגרות לרשם החברות עשוי להקים את פעולתו של רשם החברות למחיקת החברה, אבל לא הוכח שהחברה נמחקה. החברה קיימת וזכאית לזכויותיה. אין זה תנאי לזכויותיה של החברה שיהיה לה תיק עוסק מורשה, שהמשיבים המציאו אישור שלא היה לה במועד מסויים. תמוה מה ראה ב"כ המשיבים לטעון טענות בלתי רלבנטיות אלה.

אכן, בערכאות הקודמות היה גם מר ריאד דיאב צד לדיון, ועל פי התקנות היה על המבקשת לצרפו כמשיב, אם אינו אחד המבקשים. המשיבים לא הצביעו על נזק או הוצאה כלשהיא שנגרמה להם כתוצאה מאי צירופו של מר ריאד דיאב כמשיב.

בניגוד לטענות המשיבים, ולהצהרתו של המנוח, שנפטר בטרם נחקר על הצהרתו, קבעה הרשמת המלומדת שהמנוח ידע על פסק הדין שניתן נגדו לזכות המבקשת לפחות מאז דצמבר 2010, שנה ורבע לפני שהגיש את בקשתו לביטול פסק הדין. עוד קבעה שהמבקש הגיש ללשכת ההוצאה לפועל בדצמבר 2010 את הסכם הפשרה שהמבקשת טוענת שהוא חתם עליו בדצמבר 2009.

על בסיס קביעות אלו, שקלה הרשמת, ובעקבותיה בית משפט השלום, את סיכויי ההגנה, בגדר ביטול פסק דין לפי שיקול דעת בית המשפט, ובנותנה להם עדיפות, ביטלה את פסק הדין. ואולם, שיקול הדעת של בית המשפט האם לבטל את פסק הדין לפי שיקול דעתו, שגם עליו אדבר להלן, צריך לפי הדין לבוא אחרי שמוגשת בקשה כדין לביטול פסק הדין. משקבעה הרשמת שהבקשה לביטול פסק דין הוגשה לפחות שנה ורבע לאחר שהמנוח ידע על פסק הדין שניתן נגדו, היה עליה לחזור לתקנה 201 ולראות אם הוגשה הבקשה בתוך 30 יום מיום המצאת ההחלטה, כדרישת התקנה, או שיש צורך לבקש הארכת מועד, או לפחות לדון בהארכת מועד, גם בהיעדר בקשה מפורשת,  מטעם מיוחד. הדרישה להגשת הבקשה לביטול פסק הדין תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין היא דרישה מחוייבת, המאזנת בין זכותו של התובע לסופיות פסק הדין הניתן לטובתו, לבין זכותו של הנתבע שתינתן לו אפשרות סבירה לבקש את ביטולו של פסק הדין שניתן נגדו בהעדר הגנה. כאשר יש טעם מיוחד להארכת מועד, בתי המשפט מאריכים את המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין. התעלמות מדרישה זו, שהבקשה לביטול פסק דין תוגש תוך מועד מסויים שנקבע, היא בעלת השלכות החורגות מגדר הסכסוך שבין הצדדים שבפני. היא עשויה להביא לכך שאף פסק דין שניתן במעמד צד אחד לא יהיה סופי אף פעם. זה אינו הדין.  

הרשמת המלומדת, וגם בית המשפט בערעור, לא דנו כלל בשאלת מועד הגשת הבקשה, ולא נתנו כל נימוקים להצדקת הגשתה באיחור רב (כשהמשיבים לא ביקשו כלל להאריך את המועד ולא נתנו כל טעם לכך). ככל שהיתה התייחסות לכך, היתה דווקא התייחסות שלילית בדברי הרשמת על דבר מנהגו של המנוח לאחר ידיעתו על פסק הדין. להסיר ספק, גם המשיבים בטיעונם, לא נתנו טעם מיוחד להגשת הבקשה לביטול פסק דין באיחור.

לאחר ההתעלמות ממועד הגשת הבקשה, ניתן משקל מכריע לסיכויי ההגנה, כולל הכחשת המנוח את מעורבותו באירוע, והכחשת מתן אופציה להמשך השכירות ודרישתו לסיימה. לא היתה הצדקה להעדיף את סיכויי ההגנה, ככל שישנם, ולקבוע שנשלל יומו של המנוח בבית המשפט באופן שיש לתת לו את יומו מחדש. מדובר בתביעת נזיקין בשל כך שנטען המנוח, שהשכיר למבקשת נכס מקרקעין, פרץ לתוך הנכס, גנב והזיק למטלטלי המבקשת וגרם לה נזקים נוספים עקב כך. אף אם צודק המנוח בטענתו שלא האריך את תקופת השכירות, וכי תקופת השכירות הסתיימה, אין הדבר מצדיק פריצה לנכס וגרימת נזק למבקשת. טענת ההגנה היחידה שהועלתה באשר לאחריותו של המנוח לנזקים, היא הטענה שלא היה מעורב כלל באירוע הפריצה לנכס וגרימת הנזקים.

טענה מרכזית זו של המנוח נסתרה על ידי הסכם הפשרה, שהרשמת קבעה שהמנוח הגיש אותו ללשכת ההוצאה לפועל שנה לאחר התאריך הנקוב בו והסתמך עליו, ומכאן שהסכים לאמור בו. בהסכם זה נאמר בין היתר "קאסם מודה כי הוריד מנעול נכנס למסרד ומחסן החברה ולקח את קול הדברים משמה אבל לא בבגלל גניבה אבל בגלל לתת המחסן והמסרד למישהוא אחר אבל בכלל לא גניבה והחברה תבטל את התלונה במשטרה בשפעמר אם התיק בטוח עדיין" (שגיאות הכתיב במקור). האמור בהסכם זה, שהמנוח הסתמך עליו  בבקשה להוצאה לפועל, ולא הזכיר אותו כלל בבקשתו לביטול פסק הדין , סותר באופן חזיתי את הטענה המרכזית של המנוח, ואין זה משנה אם לקח את הדברים לשם גניבה או למטרה אחרת. הרשמת דנה בסתירה נוספת, בין הצהרתו של המנוח שמעולם לא נחקר במשטרה לבין הודעתו במשטרה. זו סתירה הרבה יותר משמעותית לטענת ההגנה. הרשמת כלל לא דנה בסתירה זו ובמשמעותה לגבי סיכויי ההגנה. ממילא, לא ניתנו נימוקים לכך שטענות ההגנה מצדיקות את ביטול פסק הדין, למרות האמור בהסכם הפשרה שעליו הסתמך המנוח עצמו. להסיר ספק, גם המשיבים, המכחישים את הסכם הפשרה למרות קביעת הרשמת, המוצדקת כשלעצמה, לא הסבירו כיצד מתיישב האמור בהסכם הפשרה עם טענת ההגנה של המנוח.

התוצאה היא שהרשמת שגתה בכך שדנה בסיכויי ההגנה למרות שהבקשה לא הוגשה במועד, ואף לא בהארכת מועד לפי טעם מיוחד. כמו כן, שגתה בכך שנתנה משקל מכריע לסיכויי ההגנה לפי תצהיר המנוח, למרות שהסכם הפשרה שעליו הסתמך סותר את טענת ההגנה המרכזית והחשובה.

בפסק הדין בערעור הוסיף בית המשפט לערעורים את השיקול שהמבקשת לא פעלה בהוצאה לפועל תקופה ארוכה ואת פטירתו של המנוח. אשר לפטירת המנוח, היא אינה משנה את זכויות הצדדים, ולא היה מן הראוי להביאה בחשבון. היא עשויה לשנות את דרכי ההוכחה, אבל סביר להניח שמי שיפגע מכך היא המבקשת אם יבוטל פסק הדין. אשר לאי פעולה בהוצאה לפועל, יש להביא בחשבון את טענתו של המנוח כאשר הגיש את הסכם הפשרה להוצאה לפועל, שהוסכם להאריך את המועד לתשלום בשנה נוספת, דהיינו עד דצמבר 2011, ואת העובדה שהבקשה לביטול פסק הדין הוגשה באפריל 2012, כך שככל שהיתה הימנעות מפעולה בהוצאה לפועל, היא נמשכה ארבעה חודשים. זו אינה תקופה "די ממושכת" כדברי ערכאת הערעור. גם בית המשפט לערעורים לא דן בשאלת מועד הגשת הבקשה ובסיכוי ההגנה אל מול מה שאמר המנוח בהסכם הפשרה.

על פי כל האמור לעיל, אני מקבל את הבקשה לרשות ערעור, דן בבקשה כבערעור, מקבל את הערעור ומבטל את החלטות הרשמת ובית המשפט לערעור לביטול פסק הדין שניתן נגד המנוח קאסם אבו רומי ת.ז. **************** ביום 11.11.07.

המשיבים ישלמו את הוצאות המבקשת, בכל הערכאות, בסך 17,700 ש"ח. המזכירות תחזיר למבקשת את כספי העירבון שהופקד.    

ניתנה היום, י"ב חשון תשע"ד, 16 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: